הארורה חוזרת

 

שבועיים בלבד אחרי שהתקבלתי לעבודה, התחלתי להרגיש לא טוב.  כאבים נוראיים, כמו דלקת מוכרת, גרמו לי לרוץ לרופא המטפל ולדרוש ביופסיה. בהתחלה הוא טען שאין צורך (הרי "רק" 3 חודשים עברו) ושהפאפ יספיק. אבל אני, למודת ניסיון, התעקשתי. לצערי, התוצאות לא אחרו לבוא....

 

הבשורה קשה: הסרטן חזר במקום בו נכרת צוואר רחם. פששששש....סחתיין על האינטואיציה שלי .

 

התברר שהגוש פשוט יושב לו קרוב לשלפוחית השתן, מה שהסביר את הקשיים שחוויתי. מהרופא שלי הבנתי שאאלץ לעבור ניתוח להרמת שחלות (מתוך מחשבה עתידית ורצון עז לשמר שחלות לשימור פוריות) ותיקון שלפוחית השתן, וזה עוד לפני ששולפים את "התותחים הכבדים" באמת.

 

 

עוד לפני שהספקתי להבין איך זה חזר ולמה, כבר הייתי עמוק בתוך העיסוק החדש של חיי - מיד נקבעה לי סידרה של 28 הקרנות יום יומיות, כימותרפיה, וברכיתרפיה. לתומי עוד חשבתי להמשיך לעבוד, אבל כבר בפגישה הבאה עם הרופא שלי הוא העריך שזה בלתי אפשרי, לפחות לא לבחורה במצבי עם המוגלובין בעייתי ועוד ערכים שלא מוסיפים.

 

לא היתה לי ברירה. הודעתי בלב כבד שאני עוזבת את המשרה החלומית בה התחלתי רק שלושה שבועות קודם לכן. הסיוט הנוראי שחוויתי בזמן הטיפולים הבהיר לי שעשיתי נכון. בדיעבד, איך יכולתי לחשוב אחרת? אפילו לתפקד ברמות הכי בסיסיות כבר לא יכולתי.

בינתיים, בבית, נאלצתי להיעזר במשפחה המורחבת שנרתמה לסייע בגידול בני. קומץ חברות טובות המשיכו להגיע, לעודד, לבקר ולעזור בכל צורך. במצבי, אני גרושה כבר שנתיים, הגרוש לא בתמונה, לא עוזר לי וגם לא נרתם לטפל בבננו. הייתי חייבת לעבור את כל זה לבד, ומנגד למצוא מי שידאג לנדב.

 

לאחר סידרת הטיפולים עברתי ניתוח להרמת השחלות, בו התברר תוך כדי ההרדמה ששחלה אחת דבוקה (תופעה שכיחה לאחר ניתוח קיסרי). ניחא, היא אבודה ממילא. הרופאים מרימים את השחלה השנייה ומציעים לאחותי, בעודי מורדמת, לשמור לי רקמה מהשחלה למטרת המשך ילודה בעתיד. אחותי מתבקשת להסדיר מיידית את התשלום, 3,000 ש"ח, על מנת שיוכלו לסיים את הניתוח.

 

שבוע לאחר הניתוח השתחררתי הביתה, וכעבור יומיים חזרתי עם חום של 40 מעלות לעשרה ימי אשפוז. הגוף שלי היה חלש מכדי להתמודד ולהילחם בסרטן, אך למרות המצב הפיזי הרעוע והחום הגבוה לא היתה לי ברירה והייתי חייבת להתחיל הקרנות באופן מיידי. כך הובלתי בכל יום על ידי אחותי (האחות הסיעודית שלי והנשמה שמצילה את חיי), בכסא גלגלים וקודחת מחום גבוה, לחדר ההקרנות. גיבורה גדולה.

 

הסיוט הגדול לא מסתיים בחדרי ההקרנות, אלא מתחיל לאחריו. מתוך רשימה ארוכה של תופעות לוואי אפשריות, אני "בחרתי" את הקשות שבהן. במהלך הטיפולים הכימותרפיים הגעתי למיון עם כאבי עצמות ברגליים בעודי מצווחת מכאבים מטורפים (במשך 21 שעות צירי לידה לא צייצתי כך, בחיי). והרופאים קובעים שהם לא מכירים תופעה כזו אצל חולי סרטן. ככה אני, מיוחדת.

 

אי אפשר לתאר בכלל את מסכת הייסורים שעברתי במהלך הטיפולים, במשך 25 הקרנות ו- 2 טיפולי ברכיתרפיה. ברכיתרפיה, רק כדי להבין במה מדובר, זו סדרה של שני טיפולים במרווח של שבוע בין הראשון לשני, במהלכם המטופלת מורדמת הרדמה אפידוראלית לחצי גוף תחתון, ומוחדרות דרך הואגינה אלקטרודות לגוף באורך של כ- 60 ס"מ לערך. הטיפול עצמו אינו כואב אודות להרדמה האפידוראלית, אך את מה שקורה לאחר שפגה השפעת ההרדמה אחסוך מכם. בואו נאמר רק שהכאבים גרמו לי להתחרט שעשני אישה.

 

בנוסף לתופעות הלוואי ה"מוכרות", בכל שבוע הייתי צריכה לקבל 2 מנות דם בגלל המוגלובין נמוך במיוחד שהלך והידרדר, ושוב מחוררים אותי, ושוב בחילות נוראיות מדם שאינו שלך, והכל בשביל להוסיף עוד נקודה או שתיים לרמת ההמוגלובין שממשיכה לצנוח.

 

בטיפול ה- 25 ביקשתי להפסיק. לא הצלחתי לספור עד 28. את הטיפולים הכימורתפיים במילא הפסיקו בעקבות בדיקות דם עם תוצאות גרועות במיוחד, הרגשתי כל הזמן תחושת שריפה וצצו לי כוויות פנימיות באזור המוקרן האינטימי שלי. הייסורים הקשים הובילו אותי לאפיסת כוחות ורצון לוותר על הכל. שום דבר לא עניין אותי יותר.

 

שלחו אותי לפסיכיאטרית קשת לב שלא הצליחה להבין אותי כלל. היא קבעה שאני בן אדם היסטרי ונוקשה, בעל נטייה התאבדותית! נכון, רציתי שהסבל הזה ייגמר, אבל לא רציתי למות. חברים, שכנים, משפחה עלו אליי לרגל למסעות שכנוע שאמשיך בטיפולים ולא אתייאש. "את אמא, איך את מעזה לא לחשוב עליו!", פצעו אותי. אמי בכתה, כעסה, כל מניפולציה רגשית נעשתה עליי ואני התעקשתי – לא מוכנה להגיע יותר למכון הסרטני.

יום לאחר מכן התמוטטתי.

 

בדיקת דם ראשונית במיון גילתה שההמוגלובין שלי קרס ל- 4.2!!

 

אם הייתי ממשיכה להקרנה נוספת, לא הייתי כאן היום. הייתי צמח, ואולי ז"ל. לא יודעת מאיפה לי העקשנות הזו, אבל היא זו שהצילה את חיי. האינטואיציה הנפלאה שלי.

 

מהמקום הכי גרוע שיכולתי להיות בו, אפשר רק להתרומם. וכך קרה! בשלב הזה כבר הייתי בהמתנה לתרומת מח עצם, לאחר שמח העצם שלי קרס. הוחלט להמתין עם המשך הטיפולים עד לבירור המצב, ואחרי חודש של בדיקות התברר שניצחנו ת'ארורה, יש! מח העצם התחיל להשתקם מעצמו, ההמוגלובין החל לטפס מעלה, ואני התחלתי לחשוב הלאה.

 
החלטתי לחזור לחיי השיגרה, לשקם נשיות אבודה, לעשות דברים שאני אוהבת ודברים שתמיד רק חלמתי עליהם – כמו ללמוד שפה חדשה, למשל. חשבתי על כל הזמן האבוד שאשלים עם משוש חיי בן ה- 3, שהיה מלאך בכל התהליך הקשה הזה.

 

דצמבר 2008 עד פברואר 2009. זו הייתה התקופה המאושרת של חיי. בריאה, חושבת שהכל בסדר, משקמת את עצמי. אבל לא שוכחת מה יכול לקרות.