היומן של ורד

בוקר טוב,

תודה לאל, חזרתי לשיגרת חיים מבורכת.
כזו שלומדים להעריך אחרת. שום דבר כבר לא נראה לי מובן מאליו.
כמה זמן לא ראיתי שמש רצוף, כמה יפה הוא אור היום, כל כך כיף לשבת אחה"צ בגינה ולספוג.
מרוב שחסרה ספיגה מצאתי את עצמי יוצאת בשמש הקופחת.. וסתם בוהה, אפילו לא מסוגלת לקרוא יותר.

כמה שעות אחרי שהשתחררתי מבית החולים, נדב הגיע הביתה. יידעו אותו עוד בדרך שאני בבית. מהרגע שהוא ידע, הוא לא היה מוכן להישאר שנייה אצל אחי, מה שלא קורה אף פעם!

ישבתי על המיטה, התלבשתי אחרת והתקשטתי במטפחת יפה. הוא נכנס הסתכל בחן, ומיד קפץ לי על הברכיים וחיבק חזק, היו חיבוקים של עשרות דקות עד שהוא הביא משחקים שאני אשחק איתו.
במשחק הראשון כבר כמעט התעלפתי. זה לא בשבילי, אז המשפחה עזרה, וחזרתי למיטתי למשכב ארוך בשל המאמץ.
וככה כל היום חיבוקים נשיקות וזהו...הקטן השלים מהר.

הי,

התעגעתי. העידוד התמיכה ושאר הדברים חסרו לי מאוד .

לצערי עברתי תקופה קשה מאוד אחרי הטיפולים בגרמניה. לא הצליחו לגלות למה יש לי חום ומצב הטסיות שלי לא אפשר לשחרר אותי הביתה. בתחילת השבוע דרשנו מהרופאים לעשות CT. בסוף הם זרמו אתי. הרופא שלי מאוד מקצועי, יש לי הערכה מאוד גבוהה אליו וגם לסגן שלו שמאוד מוערך כאן ועוזר לי המון. היו לי שיחות איתו ולאור המצב הקשה שתכף אתאר הוא אמר שהוא יעשה הכל לייצב אותי ולהביא אותי למצב גופני חזק לטיפול הבא, מה גם שהם יתגברו אותי בזריקות שלוקחים 24 שעות אחרי כימו לשמירה על דיכוי מח עצם. אני ממש סומכת עליהם.

הי,

מתחילת המחלה נמנעתי ללכת לרבנים - בני משפחתי הלכו לכמה רבנים גדולים, ביקשו ברכה
וזהו. לא רדפנו ולא הקשבנו לכל מיני מדיומים ומבטיחי חיים בשקל...

ניסו להחזירני בתשובה, אבל אני לא מתחברת. אני כן מתפללת יום יום. מבקשת/מתחננת מדי יום מאלוהים ומהצדיקים שבשמיים שירפאוני . בשבת אני משתדלת לשמור ככל האפשר וחוץ מזה נשארת כפי שהייתי.

בבית יש מחיצה שלא הפריעה ורק איחדה מאז ומעולם - אבי ז"ל היה מחובר לדת ומשם יש לי אח יותר דתי וחלק מאחיי האחרים משתדלים גם... אפשר לומר שהבית היה מסורתי לייט - עם קידוש יום שישי, חגים כהלכה וכד'.

בוקר טוב,

אתמול בשעה 9 בבוקר נכנסתי לתהליך הארוך והממושך כ7 שעות, שבהם אני מורדמת.

הסיבה שאני מורדמת לזמן כזה ממושך כי כזה הוא הטיפול.

אני יודעת שהוזרק לי כימוטרפיה בחום גוף גבוה מאוד, ועברתי היפרתמיה לכל הגוף (ביום יום אני עוברת מקומי) מה שחכם בטיפול הזה שכל הגוף מטופל וככה אם יש תא סרטני איפשהו אז הטיפול נוגע בו בכל מקום בגוף. נקווה שמתו להם מקסימום תאים שילכו לעזאזל אמחשמם...
שבוע הבא יש עוד טיפול כזה,אלו 2 הטיפולים שלדעתי מהווים את עיקר ההצלחה במחלה הזו.

אני גאה כל כך גאה להיות ישראלית ועוד יותר יהודיה!

וזה לא פוסט שיהפוך להיות דיון פולטי משהו...
זה רק מהבטן הרכה האישית שלי..

קודם כל- אני כולי שק של דמעות.
תקחו געוגעים לנדב, תוסיפו כאבי תופת מהדלקת שלא נפתרה בארץ והמשיכה כאן,
חום גבוה ועוד הכאבים מלפני, תערבלו הייטב תקבלו ורד במיני משבר..

ראשית אל דאגה. אחותי קנתה לי היום משהו לגשם, וגם סווטשירט עם כובע גדול
ומחמם..ממש אחלה.
היום הוא היום השלישי שלי פה, והלילה היה לבן. עובר עלי משהו, יש לי חום. 39-40 קראתי לאחות הלילה, רצו לתת לי אינפוזיה ובסוף לקחתי רק כדורים להורדת החום.
אין לי מושג ממה החום. אני לא מרגישה משהו שונה- הכל בסדר אצלי רק חום שלא עוזב..
התחלתי את הבוקר עם צילומי אולטרסאונד לקראת הטיפולים, ואני חופשיה
עד 12. ואח"כ יש לי 2 טיפולים, למעשה כל יום אני עושה היפרתרמיה וטיפול מגנטי והזרקת ויטמין C ומאסה של ויטמנים. זה יום יומי, הכל קרוב לחדר.

אז הגענו אתמול..
היה לי חום גבוה, כמעט 39 ..אבל הופיע רק פעם אחת ונעלם
לדעתי, זה מההתרגשות מכל מה שהיה ...

אבל התחלתי היום את הטיפולים
גשום בחוץ בטרוף..אתי יצאה קצת לקניות מהסופר המקומי.
בית החולים שאני נמצאת בו מדהים ..זה לא נראה כמו בית חולים, יותר כמו מלון...אבל מסתובבים פה אחיות ורופאים.
רק שאני נמצאת בחדר צדדי בקומה הראשונה. חדר קטן עם מקרר (ולא מיני בר), אחותי דרשה מקרר וקיבלנו. החדר קטן, המיטות פה הולכות ברכבת..
אבל מספיק לי - יש שולחן ללפטופ והכל בסיסי, מרפסת קטנה וזהו

"אמא, את לא רוצה אותי יותר?"

ככה היום הבן 3 וכמה הזה אמר לי רגע לפני שאני נוסעת.
שכבנו יחד במיטה אני מלטפת את ראשו ומספרת לו הכל על הנסיעה -והטיפולים שאעבור
ושאחותי (אהבתו) נוסעת יחד איתי לשמור עלי (אח"כ הוא אמר לאמי..שאחותי נוסעת איתי
כדי שלא האבד בדרך..חכם שלי).